פס"ד בעניין דמי שימוש בדירה

א)        פתח דבר:

1.                 תביעה לחיוב בן זוג לשעבר בדמי שימוש בגין דירת המגורים של בני הזוג בבת-ים. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ב-30.6.77, והתגרשו זמ"ז ביום 25.10.99.

התביעה הוגשה ב-7/02, כ-3 שנים לאחר הגירושין, ועיקרה מתייחסת לתקופה מ-1/1/93 ועד ל- 24/10/99.

2.         לאחר סיום הליכי הקדם, צמצם התובע את תביעתו והצהיר:

"אני מעמיד את התביעה בתקופה הראשונה מ-1.1.93 ועד 1.1.97 על 1/8 ( 1/2 [זכויות התובע בדירה] X 1/4 [ לאור העובדה שהתגוררו 4 נפשות בתקופה האמורה])  מדמי השימוש החודשיים, ובתקופה השנייה מ-2.1.97 ועד 1.12.00 על 1/6 ( 1/2 [זכויות התובע בדירה] X 1/3 [לאור העובדה שהתגוררו 3 נפשות בתקופה האמורה]) מדמי השימוש החודשיים, היות ובחלק הבלתי מסוים של התובע השתמשו בתקופה הראשונה 4 נפשות ובתקופה השנייה שלוש נפשות". (עמ' 21 לפרוט' מיום 30.4.03).

3.         עפ"י הנתונים העובדתיים המוסכמים: מ-1.1.93 ועד ל-1.1.97 - התגוררו בדירה בבת ים האשה ושלושת הילדים (ארבע נפשות), ואילו תקופה מ-2.1.97 ועד 1.12.00 התגוררו בדירה האשה, הקטינה א' והבן הבגיר י' (ראו עמ' 21-20 לפרוט').

עוד הסכימו הצדדים על גובה דמי השכירות החודשיים של הדירה בסך 550$ דולר. (עמ' 21 לפרוט' מיום 30.4.03). 

4.         ביחס לתקופה ממועד ביצוע הגט ואילך - הגיעו הצדדים להסכמה שניתן לה תוקף פס"ד חלקי. עפ"י ההסכמה חויבה הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש בסך 1/6 משכר הדירה לפי תחשיב של 550$ דולר מ-25.10.99 (מועד הגירושין) ועד 1.12.00.

5.         נותרה להכרעה בפני ביהמ"ש התביעה לדמי שימוש ביחס לתקופה
מ-1.1.93 ועד 24.10.99 - בתקופה בה התובע לא התגורר בדירה המשותפת.  (ר' סע' 6-5 לסיכומי התובע וסע' 4 לסיכומי הנתבעת).

6.         טענות ההגנה המועלות מפי הנתבעת הן:

א)        התובע הוזמן לשוב להתגורר בדירת המגורים, נשלחו לו מכתבים והוא בחר לחיות עם חברה לחיים בדירה אחרת. (עמ' 22 לפרוטוקול מ-30.4.03).

ב)        הנתבעת היתה נשואה לתובע בתקופה האמורה והיא זכאית מדין המזונות למדור חינם בדירה ולא ניתן לתבוע ממנה דמי שימוש. לא נקבע ע"י ערכאה מוסמכת שהיא הפסידה מזונותיה (ראו עמ' 25 לפרוט' מ-18.11.04).

ב)        המסגרת הנורמטיבית  - סוגיית דמי השימוש בין בני זוג

7.         נקודת המוצא הנורמטיבית לסוגיית דמי שימוש הינה סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. הוראת הסעיף קובעת: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין    שכר  ראוי בעד השימוש" (הדגשה שלי - י.ג.).

8.         עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון, החובה לתשלום דמי שימוש חלה "רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום  כלשהו ליתר השותפים." (ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (לא פורסם).

            על הלכת זרקא נמתחה ביקורת בהיבט עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, בית המשפט העליון בהתייחסו לדברי הביקורת, קבע כי
"על אף הביקורת, הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט" (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)).

9.         בסוגיית דמי שימוש בדירת מגורים משותפת של בני זוג נפגשים דיני הקניין עם דיני המשפחה. הבסיס הרעיוני של דיני הקניין בסוגיה זו (הוראת סע' 33 לחוק המקרקעין) טמון בדיני עשיית עושר ולא במשפט. הבסיס הרעיוני של דיני המשפחה טמון בדיני המזונות (סיפוק מזונות ע"י החייב, לרבות רכיב מדור, ומדור שקט).

התוצאה המתבקשת במפגש מסוג זה הינה עריכת איזון ושילוב הרמוני בין בסיסים רעיוניים אלה. נעבור ונבחן את הכללים שצריכים להנחות בסוגיה זו, בהעדר הסכם מפורש בין בני זוג הקובע אחרת.